שימוש נכון בAI

פוסט על שימוש באינטליגנציה מלאכותית בתחום של הדרכת הורים, ילדים עם קשיי תקשורת, ויסות, אוטיזם ואתגרים התפתחותיים.

אני רוצה לומר את זה בצורה חדה - אינטליגנציה מלאכותית יכולה להיות כלי מצוין, והיא גם יכולה להיות מסוכנת מאוד.

ההבדל לא נמצא במחשב. ההבדל נמצא באדם שמשתמש בו.

אם הורה יושב מול כלי בינה מלאכותית וכותב:

“הילד שלי צורח, מקלל, מסרב לשתף פעולה, מה לעשות?”

הוא יכול לקבל תשובה יפה מאוד. לפעמים אפילו מרשימה. יהיו שם מילים כמו הכלה, גבולות, חיזוק חיובי, שיח רגשי, תקשורת מקרבת, ויסות, אמפתיה.

הכול יישמע טוב. אבל כאן בדיוק מתחילה הסכנה. כי הילד הוא לא שאלה כללית. הילד הוא מערכת חיה.

יש לו גוף. יש לו עומס. יש לו היסטוריה. יש לו רגישויות. יש לו דרך מסוימת שבה הוא קולט מידע. יש לו דרך מסוימת שבה הוא בורח, נלחם, קופא, משתלט או מתנתק. והבינה המלאכותית לא רק שאינה יודעת את כל זה - גם אם היתה יודעת – לא היתה יכולה לשכלל את זה למשפט אחד, שאותו ההורה מחפש – 'מה לעשות כאן ועכשיו?'

ההורה, שנמצא במצוקה עלול לקחת תשובה כללית, יפה ומנוסחת היטב, ולהפעיל אותה ברגע הלא נכון. בצורה הלא נכונה, בלי להתחשב במכלול. בעצם בלי לראות את הילד באמת. ופה זה כבר יכול להיות מסוכן.

נניח ילד שנמצא בהצפה אמיתית. לא “מתנהג לא יפה”, לא “בודק גבולות”, אלא מוצף. מערכת העצבים שלו לא פנויה לקשר, לא פנויה להסבר, ובטח לא פנויה לדרישה.

ההורה שואל את הבינה המלאכותית מה לעשות, ומקבל המלצה “לשמור על גבול ברור”, “לא להיכנע”, “לעמוד בעקביות מול ההתנהגות”.

זה נשמע נכון.

אבל אם המצב האמיתי הוא הצפה, וההורה מחמיר דרישה, מוסיף דיבור, מתעקש על ביצוע, מפרש את ההתפרקות כחוצפה, הילד עלול להידחף עוד יותר למטה. יותר צרחות. יותר בושה. יותר ניתוק. יותר אלימות. יותר תחושת כישלון של ההורה ושל הילד.

לא כי הבינה המלאכותית “רעה”.

אלא כי היא לא הייתה בחדר.

היא לא ראתה את שפת הגוף של הילד.

היא לא שמעה את הקול שלו.

היא לא הרגישה את המעבר העדין בין קושי בריא של אתגר בריא, לבין הצפה.

היא לא ידעה אם עכשיו צריך לאתגר, להרגיע, לסיים, לשנות מצב, להוריד רמה, או דווקא להחזיק מסגרת.

וזה בדיוק התפקיד שלי כמנחה.

אני לא משתמש באינטליגנציה מלאכותית כדי שתחליף את העיניים שלי, את הניסיון שלי או את האחריות שלי.

אני משתמש בה אחרת לגמרי.

אני מביא אליה חומר חי מהקליניקה, אחרי שכבר ראיתי בעצמי, הקשבתי, ניתחתי והבנתי את הכיוון. ואז היא יכולה לעזור לי לזקק. לסדר. להוציא מתוך מקרה פרטי עיקרון כללי. להפוך תקיעות של הורה לשיעור. להפוך סרטון מבולגן לתכנית עבודה. להפוך תחושה עמומה לשפה ברורה.

כלי הבינה לא מחליף הנחיה. הוא משרת הנחיה.

דוגמה נוספת: הורה נתקע בפעילויות. כל שבוע הוא מחפש משחק חדש. הוא חושב שיצירתיות פירושה להמציא עוד ועוד רעיונות. אבל בעבודה התפתחותית אמיתית, הרבה פעמים לא צריך משחק חדש. צריך להבין את השריר שעליו עובדים. אחר כך לבנות אבטיפוס. אחר כך גיוונים. אחר כך הרחבות. אחר כך שדרוג קטן. ואז אותו שדרוג הופך לאבטיפוס חדש.

פה הבינה המלאכותית יכולה לעזור לי להפוך מחשבה מקצועית למודל שההורה מבין.

אבל היא לא מחליטה בשבילי מה הילד צריך.

היא לא מאבחנת במקום איש מקצוע.

היא לא רואה סרטון במקום עיניים מנוסות.

היא לא נושאת באחריות במקום ההורה והמנחה.

לכן בעיניי הכלל פשוט:

בינה מלאכותית טובה לסידור, זיקוק, ניסוח, בניית תרגילים, הרחבת דוגמאות והפיכת ידע חי למערכת לימוד.

היא מסוכנת כשהיא הופכת להיות סמכות טיפולית ישירה במקום אדם שמכיר את הילד. כשהיא אומרת איך לפתור בעיות מבלי יכולת לראיה כוללת.

היא טובה להורה אם הוא יכול להיעזר בה כדי להבין טוב יותר רעיון שלמד בהדרכה, אבל הוא לא אמור להשתמש בה כדי לקבל החלטות עומק על ילד במצוקה.

הורה ואיש מקצוע יכולים להיעזר בה כדי לבנות שיעורים, דפי עבודה, שאלות רפלקציה ותכניות תרגול.

הוא הם לא אמורים להשתמש בה כדי לדלג על צפייה, הקשבה, אחריות, הכללה ושיקול דעת.

בסוף, הילד לא צריך אלגוריתם. הילד צריך מבוגר שרואה אותו.

ואם הבינה המלאכותית עוזרת למבוגר הזה להיות יותר מדויק, יותר רגוע, יותר מסודר ויותר אחראי, מצוין.

אבל אם היא גורמת לו לחשוב שהוא מבין את הילד בלי להכיר את המורכבות שלו באמת, אז לא התקדמנו. רק עטפנו חוסר הבנה בניסוח יפה.