"אני רוצה שהילד ידבר" , זו בקשה שאני שומע הרבה מהורים מודאגים שילדם, מן הסתם, לא מדבר. "ברור", אני מגיב, "אבל האם לא יותר חשוב שיחשוב לפני שהוא מדבר?".

הקושי בדיבור אמנם מאפיין הרבה אוטיסטים, אבל הקושי בחשיבה הוא לב הלקות ומאפיין את כל ילדי הספקטרום.

דיבור הוא בהחלט חלק מתקשורת אבל ממש לא החלק המרכזי בה. המחקר מראה ש-70% מהתקשורת שלנו אינה מילולית. היא מתבצעת בקריאת הבעות הפנים, המחוות, האינטונאציה והקוליות שאינה מילולית כמו, כמו "ואו, אויש, הי" ודומיהם.

ילדים שאינם מדברים את אותה השפה יכולים לתקשר מצוין, כך גם אילמים ובעלי לקויות חושיות אחרות, בתנאי כמובן שיש להם את אבני הדרך ההתפתחותיות שמאפשרות תקשורת. כאן הבעיה המרכזית של הילדים בספקטרום. כלומר – יכול בהחלט להיות שהילד סובל מבעיה כמו אפרקסיה, אפזיה, דיספרסיה, אבל בעיות אלה אינן חלק מהאוטיזם והם יכולות להתגלות גם אצל ילדים שאינם בספקטרום. הבעיה המרכזית היא התפתחות החשיבה והיכולת לעבד מידע ולא היכולת המילולית.

טעות נפוצה בקרב הורים ומטפלים היא לנסות לטפל בלקות דרך טיפול במיומנויות נקודתיות, כמו הגיה, תקשורת חלופית (תת"ח), הקניית כישורי חיים ואפילו לימוד כישורים חברתיים דרך תסריטים או סיפורים חברתיים שאינם קשורים אישית לילד.

אני חלילה לא מקל ראש בכישורי חיים והרגלים סטטיים, היינו דברים שלומדים פעם אחת ומבצעים באותו אופן כל הזמן, כמו צחצוח שיניים למשל, או שימוש בתקשורת חלופית פונקציונאלית, אלא שחשיבה כזו, המוגדרת חשיבה ניהולית, אינה המרכיב המהותי בלקות.

הסטטיות כן. הנטיה של הילדים להתקבע, ליצור תבניות נוקשות, להתמקד בתחום אחד בלי להכליל אותו או לחבר אותו לתחומים אחרים (חברתיים בעיקר) היא לב הבעיה.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה היעד העיקרי בטיפול – דיבור או חשיבה? כשברור שדיבור ללא חשיבה מקדימה הוא דיבור סתמי, פונקציונאלי במקרה הטוב, ומנותק או חזרתי על-פי-רוב. יתר על כן – בחינת הילד לפי תפקוד פונקציונאלי ולא לפי יכולת החשיבה והדינאמיות שלו אינה מהווה מדד להתפתחות התקשורתית-חברתית שלו, והקניית דיבור ללא לימוד חשיבה רק מקבעת את מרכיב הלקות המרכזי – הסטטיות והקיבעון.

כדי ללמד תקשורת עלינו להבין כי תקשורת היא 'גשר בין מוחות', בו מרכיב הדיבור הוא רק חלק קטן מהחבילה שכוללת כאמור גם הבעות פנים, מחוות, אינטונציה והפקות קוליות שאינן  מילים. כדי להבין מסרים אנחנו משתמשים באופן סימולטאני בתקשורת 'פס רחב' שכוללת את כל המרכיבים הללו. בזמן קיום יחסים חברתיים אנחנו מעבדים ומשדרים מסרים רבים המרכיבים את חבילת התקשורת הזו. הקושי העיקרי של ילדים בספקטרום הוא ההתמודדות עם העומס הזה. זה קשה להם. הם מפספסים חלק מהמסרים ולכן מאבדים קשר ומתנתקים.

ראו למשל את הסרטון בו שני ילדים מקיימים תקשורת ערה ומודעת ללא כל שימוש בשפה מילולית. הבנת המסרים מאוד בולטת והיא שמאפשרת את התיאום, ההבנה ההדדית ואת היוזמה והאחריות לקיום האינטראקציה.

לכן, כשאתם קובעים סדר עדיפויות לטיפול – ההמלצה היא לשים לב ליחסים ולא לתוצר. לתהליך ההבנה והרגישות ההדדית ולא לתפקוד של הילד. ובקשר להתפתחות הדיבור – אני מאוד אוהב את הגישה של ב. רוגוף – חוקרת התפתחותית שאומרת: "דיבור ושפה מתפתחים כתוצר לוואי עם התפתחות החשיבה ההתפתחות הטבעית היא דרך התקשרות מלאה (engagement). שפה מלווה את ההתקשרות אך אינה בסיס להתפתחות בפני עצמה." (Developing through relationships-1995).