לא מצאתם? אל תתביישו לשאול! צרו קשר : דורון זוהר 050-5237224

שאלות נפוצות FAQ

למה הורים לילדים בספקטרום האוטיסטי זקוקים להנחיה ומדוע הדרכת ההורים ושיפור היכולות ההוריות קודמת לטיפול בילד

ילד בספקטרום הוא תעלומה כל זמן שאנחנו לא מבינים מהי הלקות. דווקא ככל שהילד בתפקוד יותר גבוה כך הציפיה והיחס אליו הוא לפי רמת הצי...פיות מילד רגיל, מה שמביא את התסכול והשחיקה של ההורים לרמה שפוגעת משמעותית באיכות החיים.

יועצי RDI מאמינים שההורים הם המטפלים החשובים ביותר עבור הילד, ושהמחויבות ההורית הראשונה במעלה היא הבנת הלקות. לכן השירות שאנחנו מציעים להורים עוסק בתחומי הידע הבאים:

א. המצב המנטאלי והתגובות הפיזיולוגיות בשהות המשותפת עם הילד עלולות לפגוע בתהליכי בניית האמון, החוויה והלימוד המשותפים איתו.

ב. הבנת המצב ההתפתחותי של הילד, בחינת סדר ההתקדמות ובקרה עליה, כולל קריטריונים ברורים של הצלחה, נקודות זמן לבחינה ובקרת קצב ההתקדמות.

ג. הבניית העבודה ההתפתחותית. השבת המסוגלות ההורית. חזרה להורות טבעית ואינטואיטיבית.

ד. יכולת הדרכה עצמאית הן עם הילד והן עם כל מי שבא עימו במגע.

ה. שיפור איכות החיים של המשפחה כולה.

ו. עזרה בייצוג מול מערכת החינוך והרשויות.

האם תוכנית הטיפול שאני מציע היא תוכנית טיפול ביתית

כן ולא. תכנית טיפול ביתית פירושה שההורים מודרכים ומונחים כיצד למצוא הזדמנויות לעבודה ממוקדת על המטרות ההתפתחותיות עליהן הומלץ והוסכם לעבוד בשלב האבחון (ראה rda  בעמוד הבית). אחרי שהוגדרה התכנית והוסברו מטרות העבודה ההורים עובדים עם הילד לפי נוחותם. אין מינימום ולא תמיד כל המרבה מוסיף. התכנית צריכה להתאים לנסיבות ותנאי החיים על מגבלותיהם והאפשרויות שהם מזמנים.

 

הילד יכול ללמוד במסגרת חינוכית מתאימה, עימה נקיים קשר במהלך ההנחיה השוטפת, נדגים ונדריך את הצוות ואת כל מי שבא עם הילד במגע.

חינוך ביתי הוא דבר נפלא אם יש באפשרותכם לקיים אותו. החינוך הביתי יעניק לילדכם מסגרת תומכת ומותאמת בצורה אופטימאלית אבל אינו הכרחי. מספיק לאמץ ולהטמיע את עקרונות ההדרכה הנכונים אותם תלמדו, וליישמן ביום יום.

הילד עוד לא אובחן, האם יש טעם להתחיל לעבוד איתו

בהחלט ויפה שעה אחת קודם. נושא האחונים והמלצותיהם הוא נושא רגיש. מהרגע שמתחיל חשש שהילד אינו מתפתח כראוי מתחיל בדרך כלל מירוץ מטורף אחרי אבחון, מסגרת, מטפלים, טראפיות וכו'. המשפחה נלחצת, חוסר האונים גדול, מתסכל ומפחיד ופוגע ללא ספק באיכות החיים של המשפחה כולה, כולל כמובן הילד שרגיש לכל מתח.

כדי להרגיע חששות ולרכוש ידע התפתחותי יש ללמוד את התחום, להתייעץ עם מומחה להתפתחות ולשקם את האמון ההדדי שנפגע. הדרכת ההורים תסייע לכם לאתר בדיוק מה הן אבני הדרך ההתפתחותיות הלוקות או אלה לגביהן מתעורר חשש, ותתן לכם כלים ישומיים להתמודדות והתקדמות יום-יומית.

מה עם דיבור והתפתחות שפה

"אני רוצה שהילד ידבר" , זו בקשה שאני שומע הרבה מהורים מודאגים שילדם, מן הסתם, לא מדבר. "ברור", אני מגיב, "אבל האם לא יותר חשוב שיחשוב לפני שהוא מדבר?".

הקושי בדיבור אמנם מאפיין הרבה אוטיסטים, אבל הקושי בחשיבה הוא לב הלקות ומאפיין את כל ילדי הספקטרום.

דיבור הוא בהחלט חלק מתקשורת אבל ממש לא החלק המרכזי בה. המחקר מראה ש-70% מהתקשורת שלנו אינה מילולית. היא מתבצעת בקריאת הבעות הפנים, המחוות, האינטונאציה והקוליות שאינה מילולית כמו, כמו "ואו, אויש, הי" ודומיהם.

ילדים שאינם מדברים את אותה השפה יכולים לתקשר מצוין, כך גם אילמים ובעלי לקויות חושיות אחרות, בתנאי כמובן שיש להם את אבני הדרך ההתפתחותיות שמאפשרות תקשורת. כאן הבעיה המרכזית של הילדים בספקטרום. כלומר – יכול בהחלט להיות שהילד סובל מבעיה כמו אפרקסיה, אפזיה, דיספרסיה, אבל בעיות אלה אינן חלק מהאוטיזם והם יכולות להתגלות גם אצל ילדים שאינם בספקטרום. הבעיה המרכזית היא התפתחות החשיבה והיכולת לעבד מידע ולא היכולת המילולית.

טעות נפוצה בקרב הורים ומטפלים היא לנסות לטפל בלקות דרך טיפול במיומנויות נקודתיות, כמו הגיה, תקשורת חלופית (תת"ח), הקניית כישורי חיים ואפילו לימוד כישורים חברתיים דרך תסריטים או סיפורים חברתיים שאינם קשורים אישית לילד.

אני חלילה לא מקל ראש בכישורי חיים והרגלים סטטיים, היינו דברים שלומדים פעם אחת ומבצעים באותו אופן כל הזמן, כמו צחצוח שיניים למשל, או שימוש בתקשורת חלופית פונקציונאלית, אלא שחשיבה כזו, המוגדרת חשיבה ניהולית, אינה המרכיב המהותי בלקות.

הסטטיות כן. הנטיה של הילדים להתקבע, ליצור תבניות נוקשות, להתמקד בתחום אחד בלי להכליל אותו או לחבר אותו לתחומים אחרים (חברתיים בעיקר) היא לב הבעיה.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה היעד העיקרי בטיפול – דיבור או חשיבה? כשברור שדיבור ללא חשיבה מקדימה הוא דיבור סתמי, פונקציונאלי במקרה הטוב, ומנותק או חזרתי על-פי-רוב. יתר על כן – בחינת הילד לפי תפקוד פונקציונאלי ולא לפי יכולת החשיבה והדינאמיות שלו אינה מהווה מדד להתפתחות התקשורתית-חברתית שלו, והקניית דיבור ללא לימוד חשיבה רק מקבעת את מרכיב הלקות המרכזי – הסטטיות והקיבעון.

כדי ללמד תקשורת עלינו להבין כי תקשורת היא 'גשר בין מוחות', בו מרכיב הדיבור הוא רק חלק קטן מהחבילה שכוללת כאמור גם הבעות פנים, מחוות, אינטונציה והפקות קוליות שאינן  מילים. כדי להבין מסרים אנחנו משתמשים באופן סימולטאני בתקשורת 'פס רחב' שכוללת את כל המרכיבים הללו. בזמן קיום יחסים חברתיים אנחנו מעבדים ומשדרים מסרים רבים המרכיבים את חבילת התקשורת הזו. הקושי העיקרי של ילדים בספקטרום הוא ההתמודדות עם העומס הזה. זה קשה להם. הם מפספסים חלק מהמסרים ולכן מאבדים קשר ומתנתקים.

ראו למשל את הסרטון בו שני ילדים מקיימים תקשורת ערה ומודעת ללא כל שימוש בשפה מילולית. הבנת המסרים מאוד בולטת והיא שמאפשרת את התיאום, ההבנה ההדדית ואת היוזמה והאחריות לקיום האינטראקציה.

לכן, כשאתם קובעים סדר עדיפויות לטיפול – ההמלצה היא לשים לב ליחסים ולא לתוצר. לתהליך ההבנה והרגישות ההדדית ולא לתפקוד של הילד. ובקשר להתפתחות הדיבור – אני מאוד אוהב את הגישה של ב. רוגוף – חוקרת התפתחותית שאומרת: "דיבור ושפה מתפתחים כתוצר לוואי עם התפתחות החשיבה ההתפתחות הטבעית היא דרך התקשרות מלאה (engagement). שפה מלווה את ההתקשרות אך אינה בסיס להתפתחות בפני עצמה." (Developing through relationships-1995).

 

איך אגרום לילד - לשחק, להגיב, להבין וכו

הנה טיפ התפתחותי קטן שאני מקווה שיעזור:
חפשו את התכלית. את התשובה האוטנטית לשאלה - למה לילד לטרוח?
האם התכלית ברורה לו? האם מעבר לרצון שלכם שהילד יבצע, יש באמת הבנת התכלית?
האם אתם רוצים שיבצע כדי לקבל פרס, או רק בגלל שאתם רוצים, או שהסביבה רוצה?
יותר מזה - האם מאחורי הביצוע ישנה איזושהי חשיבה.
לילדים קל מאוד ללמוד ביצוע פונקציונאלי כדי לקבל את מה שהם רוצים, אבל זה אילוף. חפשו את החשיבה מאחורי הדברים. אנחנו קוראים לחשיבה 'המטרה שמאחורי המטרה'.

 

תכנית ביתית

 

הרבה הורים לילדים בספקטרום חוששים מהמושג תכנית ביתית. המאמר הזה מיועד להפיג חששות כאלה.

 

למה צריך תכנית ביתית?

לתכנית הביתית שתי מטרות עיקריות השלובות זו בזו: קידום הילד ושיפור איכות החיים של המשפחה כולה. בתוך המטרות הללו חבויה מטרה שלא הרבה מוכנים להודות בנחיצותה: הכשרת ההורים להיות ספקי הטיפול העיקריים של ילדם והשבת תחושת המסוגלות ההורית הטבעית שנפגעה במהלך תקופת האבחון.

לא תמיד קל להנחות הורים. הם מכירים את הילד ולמרות שמול ילד עם צרכים מיוחדים הם מוצאים את עצמם הרבה פעמים חסרי אונים ושחוקים, עדיין קשה להם לקבל עצות לגבי ההתנהלות שלהם מולו. זו הסיבה שמרבית ההורים מעדיפים למסור את הילד לטיפולם של קלינאים או לטיפולה של מערכת החינוך, מהם מצופה לעשות את העבודה, לפתור את הבעיות ו'לתקן' את הילד.

הורים מגיעים למסקנה שהם זקוקים להנחיה הורית ולתכנית ביתית, או אחרי שהם מגיעים למסקנה שהתפתחותו הטבעית של הילד, כל ילד, היא קודם כל בסביבתו הטבעית, היינו בבית עם הוריו. או, שמראש יש להם את הרצון ללמוד את הלקות ואת דרך העבודה היעילה והנכונה כדי לקדם את התקשורת והמגע עימו.

 

מה עושים בתכנית ביתית?

שלושה דברים עיקריים: א. הכשרת ההורים והמטפלים בעקרונות העבודה. בעצם הבנת הלקות דרך הסתכלות של הפסיכולוגיה ההתפתחותית העדכנית. רכישת הרגלי עבודה נכונים עם הילד, הכנה והבניית פעילויות, התאמת רמת הקושי, הכנה טכנית ומנטאלית לקראת פעילויות ויכולת ניתוח ובקרה עצמית.

ב. אבחון היכולות – הבנת המצב ההתפתחותי של הילד, הבנה וטיפול במכשולים אפשריים שעלולים להפריע להתפתחותם של יחסים סדירים עם הילד. מתוך האבחון – רשימת מטרות התפתחותיות לטווח של כשנה קדימה והסדרת קריטריונים לבחינת ההצלחה בהם.

ג. הנחייה שוטפת. התקדמות בעבודה על המטרות שהוצבו, תוך שיכלול והעלאה מתמדת של רמת הקושי. עבודה עם מנחה וניהול צוות הטיפול וצוות המסגרת החינוכית.

 

מה לא עושים בתכנית הביתית?

לא יורים לכל הכיוונים. יש תמיד המון מטרות והמון דרכים לקדם את הילד. לא כל המרבה באמת מוסיף. לפעמים ההפך הוא הנכון. הורים שמתרוצצים בין קלינאות לטיפול, בין קבוצות חברתיות, חוגים ופסיכולוגים – רק מכניסים את עצמם ללחץ, שלא לדבר על העלויות המטורפות אליהן אפשר בקלות להגיע.

המטרה בתכנית הביתית היא להשקיע מאמץ ממוקד במטרות שהוצבו בסדר הקדימויות שנקבע בין ההורים והמנחה בהסכמה.

 

מהו היקף התכנית?

היקף התכנית צריך להתאים לאורח החיים של המשפחה. טיפול בילד עם צרכים מיוחדים לא צריך לגזול יותר זמן מטיפול ויחס לילד רגיל. המיתוס לפיו כמה שיותר עובדים עם הילד כך הוא יותר מתקדם אינו נכון יותר מאשר תקיפות האמירה הזו ביחס לילד בהתפתחות תקינה.

ההורים לא צריכים להרגיש עוד לחץ, מעבר ללחץ הקיים. הם כן נדרשים להשקיע תשומת לב ביישום והטמעת עקרונות הטיפול כפי שהם נלמדים עם מנחה התכנית. תכנית טובה נסמכת על ההזדמנויות היום יומיות ולאו דווקא על זמן לבד עם הילד בחדר סגור.

 

לאיזה גיל מיועדת תכנית ביתית?

תכנית ביתית מתאימה לכל גיל ולכל רמה. בכל מצב שבו יש צורך להדביק פערים התפתחותיים יש לעשות זאת באמצעות הסביבה הטבעית – ההורים והבית.

 

מהו פרק הזמן שאורכת תכנית ביתית?

כל זמן שההורים מרגישים שיש להם מה ללמוד מהמנחה לגבי התפתחות הילד, המטרות שלפניהם, או דרכיםליישם התקדמות בהן. מהרגע שההורים מבינים את הפערים ההתפתחותיים שעל ילדם לצמצם, ויש להם את הכלים והרעיונות כיצד לעשות זאת – מסתיים תפקידו של המנחה.

בכפוף לקצב ההתקדמות – ממוצע זמן של תכנית ביתית אינטנסיבית הוא כשנתיים.

 

מהי עלותה של תכנית ביתית?

תכנית ביתית בסיסית שמתבססת על הנחיית ההורים לא צריכה לעלות יותר מעלות הייעוץ. במידה וההורים רוצים לצרף לצוות הביתי גם מטפלים שיעזרו – יש לחשב את שכרם לפי היקף השעות שיעבדו.

במידה ויש צורך בתכניות משלימות לבעיות שאינן קשורות ישירות ללקות, כמו היפוטוניה, אפרקסיה, דיספרקסיה וכד' – יש לתמחרן בנפרד.

 

ומה לגבי שילוב במסגרת החינוכית?

המטרה היא להכליל במסגרת החינוכית את מה שתורגל בבית. רצוי שמנחה התכנית הביתית יהיה גם מנחה השילוב, כך אפשר יהיה ביתר קלות ליצור המשכיות טבעית. רצוי שהצוות המשלב ידע על מה ואיך עובדים בתכנית הביתית ויישם בעצמו את אותם עקרונות ההדרכה.

במרבית המקרים בהם מתנהלת תכנית ביתית קל יותר לזכות לשיתוף פעולה מצד המסגרת החינוכית מכיוון שלא רק המטרות ברורות אלא שאפשר להראות תוצאות ודרך התנהלות בבית ואז להכלילה.

 

  • תכנית ביתית מיועדת להחזיר להורים את השליטה בחייהם ולרכוש כלים כיצד להתנהל וכיצד לנהל את תכנית הטיפול של ילדן. התכנית אמורה להתאים למשפחה ולא המשפחה לתכנית, והיא נסמכת על הרצון של ההורים להבין ולשלוט בקצב ההתקדמות של הילד.

מה ההבדל בין התוכנית שאני מציע לעומת תוכנית התנהגותית

השוואת גישות ABA מול RDI

ABA – Applied Behavioral Analysis

עיצוב התנהגות יישומי, או ניתוח יישומי של התנהגות.

 

RDI – Relationship Development Intervention

תכנית לפיתוח מערכות יחסים וחשיבה דינאמית.

 

ראשית כמה מילים של גילוי נאות. אני מוסמך בשתי הגישות. את ההסמכה שלי בABA עשיתי ב2001 אצל ד"ר וינס קרבון בארה"ב. את ההסמכה בRDI השלמתי ב2006 אצל ד"ר סטיבן גוטשטיין, גם בארה"ב.

אני אוטודידקט ואדם מעשי מאוד. כשנולד לי ילד אוטיסט לפני 16 שנה למדתי מה יש בשוק. בזמנו לא היה הרבה ולכן בחרתי לנסוע לארה"ב ללמוד.

אני לא יודע עד היום אם לקלל את גורלי המר שזימן לי ילד אוטיסט, או לברך על ההזדמנות שניתנה לי לעזור לו, למשפחתי, ועם הזמן לעוד משפחות רבות נוספות, אבל זה למאמר אחר.

 

את המאמר הזה כתבתי מתוך רצון לעזור למשפחות בראשית דרכן, ולכאלה שלא יודעות לבחור.

אומר מראש שלמרות שבעבודתי אני משלב בין הגישות – יש לי העדפה ברורה לRDI שאת הסיבות לה אני מקווה שתבינו עד שתסיימו את קריאת המאמר.

מעבר לכך: ילד שעובד מתקדם. כמו כל ילד – לפי ההשקעה כך ההתקדמות. זו לא חייבת בהכרח להיות השקעת זמן רב, בטח שלא המון כסף, אבל בהחלט תשומת לב ומודעות, הן להכרחיות בתכנית טיפול והן בשינוי סגנון החיים וקבלה מוחלטת של העובדה שאף אחד לא יעשה את העבודה עבורכם. אפשר בהחלט להיעזר באנשי מקצוע, מטפלים ויועצים, אבל בסופו של דבר הטיפול בילד עם צרכים מיוחדים צריך להיעשות בניהול ובמעורבות אקטיבית ואישית של ההורה, בדיוק כמו לכל ילד.

 

כדי להבין לעומק את ההבדלים שבין הגישות צריך להעמיק רגע ולחדור למוח שלנו ולמורכבות שלו.

מטעמי נוחות בואו ננסה לחלק את המוח שלנו לשני חלקים עיקריים – החלק הניהולי שקשור לתפקוד, לרצף פעולות המיועדות כדי להשיג תוצאה ידועה מראש, ולחלק הדינאמי, הסינרגטי. זה שמשלב רגש, רעיונות, זיכרונות וחוסר וודאות.

אלה שני חלקים שחקר המוח מכנה אותם: פרה-פרונטל-קורטקס, זהו המוח הניהולי שנמצא מאחורי המצח, והמוח הלימבי – המוח הרגשי, שנמצא בגזע המוח. כמובן שהחלוקה אינה כה פשוטה ואינה מחולקת בפועל בצורה דיכוטומית כל כך, אבל היא מובאת כך רק כדי לתת מושג ראשוני בניסיון להבין על מה ואיך אנחנו עובדים.

ABA עובדת על המוח הניהולי. היא יוצרת מיומנויות נקודתיות בצורה סכמטית פשוטה – גירוי-תגובה-חיזוק. זהו השילוש הקדוש של הגישה ההתנהגותית. את החיזוק יכולה להחליף הגשת עזרה במקרים בהם הילד לא מגיב נכון לגירוי.

RDI עובדת על היכולת הסינרגטית של המוח ומפתחת יכולת דינאמית מההתחלה, כלומר – בונה חשיבה גמישה שנסמכת על המרכיבים שתוארו במוח הלימבי, הרגשי.

באבחנה ראשונית אפשר לכן לומר שבעוד שABA מלמדת את הילד מיומנויות נקודתיות – אותם דברים שאנחנו לומדים פעם אחת ומבצעים בצורה דומה כל החיים, RDI מלמדת את הילד לחשוב, להתאים, להתגמש, לסקור, ליזום, להתחשב במידע מורכב ולהכליל אותו, כלומר לזהות באופן עצמאי את המקום הנכון להשתמש בו.

ABA היא גישה פופולארית משני טעמים עיקריים – ראשית היא קלה מאוד ללימוד ולהכשרת מטפלים. המטפל או ההורה מקבלים תכנית עבודה אותה מתרגלים עם הילד בדרך שנקראת DTT כלומר מבצעים את אותו התרגיל שוב ושוב עד שמושגת המיומנות הדרושה.

הטעם השני הוא שהיא משיגה תוצאות התנהגותיות די מהר. הילד מבצע, מקבל פרסים על הצלחות ולכן ירצה לבצע שוב. אותו הדבר על דרך הכחדת ההתנהגויות הלא רצויות – שוללים מהילד מחזקים והוא לומד שאם הוא עושה דבר לא רצוי – הוא לא זוכה בפרס. זוהי כל תורת הABA  על רגל אחת.

החלק השלילי של הגישה הוא שהיא יוצרת אצל הילד תפישת מציאות לפיה הוא מקבל הוראות כל היום. מאות ואלפי הוראות. לפי תפישה זו הזולת הוא תובעני, דורש, ואפילו כופה כדי להשיג את התוצאה הרצויה.

גישה זו פוגעת הן באמון של הילד בסביבתו והן ביכולת היוזמה שלו. הילד לומד להגיב לגירויים והיוזמה שלו, אם מתפתחת כזו – היא כדי להשיג את המחזקים בהם הוא זוכה במהלך התרגול.

למרות שעם השנים פותח בABA גישה שנקראת NET (Natural environment Training) כלור לימוד בסביבה טבעית – גם שם התקשורת מתבצעת ע"י דרישות, רק ששם הדרישות אמורות לבוא מהילד.

 

RDI היא גישה יותר מורכבת. ראשית היא תכנית הורים וזה אומר שההורים צריכים ללמוד: מהי הלקות, היכן בדיוק נמצא הילד מבחינה התפתחותית, מה הם סדרי קדימויות בטיפול וכן ללמוד עקרונות הדרכה בהתאמה אישית תוך עבודה צמודה עם מנחה. העבודה דורשת מחויבות אישית של ההורים לא רק לעבודה ישירה עם הילד ולשינוי כללי התקשורת בבית, אלא גם הקדשת זמן לעבודה מול המנחה.

ABA יוצאת מתוך נקודת הנחה שהבעיה באוטיזם היא התנהגותית, שאפשר לעצב את ההתנהגות ואז להיפטר מהסימפטומים. דרך העבודה היא הצגת דרישות בפני הילד ותגמולו בהתאם להיענות.

RDI יוצאת מנקודת ההנחה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית העדכנית שאומרת שאוטיזם היא בעיה נוירוביולוגית שהדרך להתמודד עימה היא הגמשת החשיבה באמצעות דוגמא אישית של ההורים, ללא כל הצגת דרישות ותוך התאמה מתמדת של רמת הקושי.

ABA נסמכת על המחקר של ד"ר א. לוואס משנות ה-70 שקבע שילד שמבלה 40 שעות בשבוע בחדר עם מטפל ומתרגל DTT – עולה בדירוג הIQ שלו.

RDI נסמכת על מחקרים שמראים עליה ביכולת הגמישות המחשבתית של הילד על כל המשתמע מכך – התמודדות עם מצבי חוסר וודאות, התאמה לדינאמיות של היום-יום, התמודדות עם מצבים לא צפויים של שבירת שגרה ללא הודעה מראש וכיוב'.

 

ABA משתמשת במערכת מטרות התנהגותיות בשם ABLLS (applied behavioral language learning skills). זוהי מערכת טבלאות סכמטית הממפה את יכולות הנבדק ומציבה את הקדימויות בהן אין עדיין מסוגלות.

RDI משתמשת בפרוטוקול אבחון בשם RDA (relationship development assessment) שבודק את היחסים שבין ההורים לילד וממפה את השלב ההתפתחותי בו הילד נמצא מול ההתנהלות וההדרכה ההורית. הפרוטוקול בודק סגנון תקשורת, שיתוף פעולה, תיאום, היענות, קשב משותף ושיתופיות בכלל.

בשתי הגישות נוהגים המנחים לבצע אבחונים תקופתיים כדי לבדוק התקדמות ולעדכן את היעדים.

 

לסיכום אפשר לומר כך – ב.פ סקינר – הוגה הגישה ההתנהגותית וממשיכי דרכו כמו א. לוואס, סנדברג, פרטינגטון וקרבון דוגלים בגישה אותה היטיב לנסח פרופ' עמוס רולידר שבין תלמידיו זכיתי להיות. רולידר אמר: התנהגות היא כל מה שאדם מת לא יכול לעשות". כלומר הכל התנהגות והתנהגות אפשר להקנות.

בשנותי הראשונות כמנחה תכניות התנהגותיות מוסמך נטיתי לחשוב כך. חשבתי שגם חשיבה היא התנהגות וניסיתי להקנות לילדים חשיבה וגמישות מחשבתית בדרך התנהגותית. הצלחתי ללמד את הילדים המון דברים שלא היו להם – קודם כל הרגלי למידה, יכולות נקודתיות, כישורי חיים, דיבור, התנהגות ועוד, אבל לא חשיבה. להיפך – עם הקניית המיומנויות שמתי לב שאמנם הילדים לומדים אבל הסטטיות שלהם לא משתנה ולעתים רק מעמיקה. הם למדו מה שלמדו וביצעו זאת היטב אבל לא חיברו בין היכולות, לא הראו שיפור ביכולת להתאים את עצמם לסביבה ולנסיבות המשתנות. הם למדו נהדר את כללי הגן והכיתה ואף הסכימו לשחק עם ילדים אבל בכל פעם שהיה איזשהו שינוי – היתה שבירת כלים וקריסה ביחסים. הבנתי שההתנהגות היא לא מוקד הבעיה אלא הנטיה של הילדים לסטטיות. הסטטיות מגיעה בכל מיני אופנים שהעיקריים בהם הם ההימנעות מההתנסות מצד אחד, וההשתלטות עליה מצד שני. אלה הן שתי תגובות אפייניות לילדים שהחשיבה שלהן לא מסוגלת להתחשב במשתנים, ולכן  

 

עקרונות הדרכה

ABA – הורים לומדים מושגים בעיצוב התנהגות, כמו: הכחדה, רמזים, חיזוק, שירשור דרישות, עיצוב תנועות ורכישת מיומנויות נקודתיות באמצעות חזרות.

RDI – הורים לומדים איך להבנות מצבי התנסות וחוויה משותפים תוך רגישות לרמת הקושי ושינויים מתמידים. ההתנסות והלמידה מתרחשים בכל הזדמנות, בכל מקום.

 

חשיבה

ABA – עובד על חשיבה סטטית. לומדים לעשות בדרך מסויימת ולחזור אחריה.

RDI – עובד על חשיבה דינאמית. לומדים לעשות כל פעם קצת אחרת.

 

היגיון

ABA – למדים כללי חשיבה של סדר פעולות (חשיבה ניהולית) כשהתוצאה הרצויה ידועה מראש.

RDI – לומדים היגיון שטח אפור – ריבוי פתרונות, פתרון בעיות, אילתור וגיוון (חשיבה דינאמית). אין תוצאה מוגדרת מראש. הלמידה היא ההתנסות והגילוי.

 

דרישות מול דוגמא אישית

ABA עובדת לפי המשולש: דרישה-ביצוע-חיזוק. הילד מתרגל לקבל מאות ואלפי דרישות לביצוע.

RDI דוגלת בדוגמא אישית עקבית ללא דרישה לביצוע. היא מושתתת על עקביות והמשכיות של ההורים בהדגמה ומאפשרת לילד להשתתף אם הוא רוצה.

 

מקום הטיפול

ABA עובדים בחדר סגור, שקט ונקי מגירויים לפני שיוצאים החוצה לצורך הכללה.

RDI משתמשים בשגרת החיים ובמצבים היום יומיים כהזדמנויות להתנסות משותפת.

 

סגנון העבודה

ABA – חוזרים על כל תרגיל כמה פעמים עד שמושגת מיומנות נקודתית ושליטה.

RDI – לומדים דינאמיות כמטרה. עושים כל פעם קצת אחרת. המטרה היא שהילד יבין ששינויים אינם מאיימים.

 

קשר עין

ABA – מושג בדרישות כמו 'תסתכל עלי'.

RDI – הורים לומדים לייצר סיבה אמיתית ותכלית למבט. הילד יסתכל כי מעניין אותו.

 

חיזוקים מול הדגשות

ABA נותנים פרסים ומחמאות לילדים על ביצוע. החיזוקים אינם קשורים למטרה (למשל במבה עבור זיהוי צבע).

RDI מדגישים את מה שרוצים שייזכר. (למשל קודים חברתיים, שיתוף פעולה, יוזמה).

 

יחסים חברתיים

ABA – לומדים מתוך תסריטים כתובים מראש, סיפורים חברתיים ותמונות. מערכת נוקשה של כללים וחוקים חברתיים – מותר\אסור. נכון\לא נכון.

RDI – מתנסים ביחד עם ההורים במשחקים ופעילויות מובנות שכוללות שינויים, גיוונים ואתגרים. ההתנסות היא תמיד אישית. קודים חברתיים נלמדים בדרך חווייתית, כולל התאמת עוצמות, רמות ויחסיות. דגש על ויסות עצמי וויסות חברתי.

 

הכלת הזולת

ABA – תבניות קשוחות של התנהגויות חברתיות מקובלות לעומת כאלה שלא מקובלות.

RDI – יחסיות והתאמה למצב ולסביבה. יצירת הרגל לסקרנות כלפי תחומי העניין של הזולת.

 

התמודדות עם שינויים

ABA – לומדים כל דבר בנפרד (DTT) ואח"כ משרשרים ומכלילים.

RDI – מרגילים לשינויים מובחנים מהתחלת הטיפול.

 

מערכת יעדים

ABA – מדריך Ablls – מחולק למטרות נפרדות בתחומים שונים.

RDI – מערכת Fcp – מטרות התפתחותיות מותאמות ודינאמיות התחברות זו לזו.

Please reload